פוסט 1 רוח הנפש

חלף עם הרוח –

איך הוציאו את הרוח מחלון המעבדה לפסיכואנליזה, ואיך היא פורצת שוב מהדלת האחורית אל הקליניקה

לפני הכל: כשנפש ורוח לא היו נפרדות
במשך אלפי שנים, השאלות הגדולות – על סבל, משמעות, ריפוי, תקווה, קשר לממד שמעבר לאדם – היו בידי פילוסופים, מרפאים, אנשי דת ומיסטיקנים. לא הייתה הפרדה. הסבל הנפשי הובן לעיתים כמשבר רוחני.

המהפכה המדעית והחילון: הפרדה שהפכה לחיץ
המאות ה-17 וה-18 הביאו עמן מהפכה: העולם החל להיתפס כמכונה הניתנת לחקירה ולמדידה. הדת והמדע נפרדו. הרוח עברה לתחום הדתי, בעוד המדע תבע לעצמו את החקירה של המציאות. פעמים רבות העובדות שהמדע חשף, היו מנוגדות למה שהדת סיפרה על המציאות. פתאום הרוח שנקשרה בדת, נתפסה כמשהו שלא יכול להתיישב עם המדע והעובדות.
כשהפסיכולוגיה נולדה בסוף המאה ה-19, היא עשתה זאת בתוך אקלים זה  – ושאפה להיות מדע לגיטימי. הדגש עבר אל מדידה, תצפית וניסוי. אל מה שניתן להוכחה. הממד הרוחני הודר, כי פשוט לא ניתן היה למדוד אותו. כמו שלא ניתן היה להוכיח שיש אלוהים. לכן המדע ממש הסתייג מעיסוק ברוח ששויכה לדת, הם נתפסו כאשליה אנכרוניסטית.
ויליאם ג׳יימס היה הקול הנועז הראשון שסירב לקבל את ההפרדה: בספרו The Varieties of Religious Experience הוא חקר את החוויה הרוחנית כתופעה פסיכולוגית לגיטימית. אך ממנו ואילך – הממד הרוחני הודר בהדרגה.

פרויד: הרוח כאשליה
פרויד, אבי הפסיכואנליזה, המשיג את מבנה הנפש ותהליכי הנפש כתיאוריה מדעית. הוא ראה בדת ובאמונה אשליה קולקטיבית. הצורך באל – הומשג כצורך בדמות אב מגינה. בפסיכואנליזה הקלאסית, חוויות רוחניות נחשדו פעמים רבות כסימן לפתולוגיה, לפסיכוזה.

יונג: מי שפתח את הדלת לרוח – ונסגרה בפניו הדלת
יונג היה ככל הנראה הראשון שהעניק לרוחניות מקום של כבוד אמיתי בתוך הפסיכולוגיה. הוא חקר מיתוסים, סמלים, חלומות ומסורות מזרחיות – ולא ראה בכך פתולוגיה, אלא ביטויים של מה שכינה-“התת-מודע הקולקטיבי”.
פרויד, המנטור שלו ואביו הרוחני, לא יכול היה לקבל את ההרחבה הזו. כשיונג החל לחרוג מהמסגרת הפסיכואנליטית המחויבת לעקרונות המדע, ולפתוח את הדלת לממד הרוחני – פרויד הדיח אותו. הפרידה ביניהם הייתה כואבת ומוחלטת. היא מעידה, עד כמה הנושא היה טעון ומאיים.
אבל גם יונג עצמו היה שרוי בקונפליקט. גם הוא צמח על ערש המהפכה המדעית, וביקש להשתייך ולהישאר לגיטימי בעיני הממסד האקדמי. ולכן “תרגם” את עיקרון ממד הרוח לשפה פסיכולוגית: לא כינה זאת חיבור והכוונה על ידי כוח עליון, אלא “תת-מודע קולקטיבי”. לסימנים ומסרים התייחס כארכיטיפים שהם חלק ממבנה הנפש.
אבל בפועל – בכתביו האישיים, בחלומותיו, בחוויותיו – יונג דיבר על דברים שחרגו בבירור מההגדרה הזו. הוא חי כל חייו, בפיצול הזה: נאמנות לפיתוח הפסיכולוגיה כמדע, מול החוויה והידיעה העוצמתית, שקיים ממד נוסף שיש לתת לו מקום בטיפול הנפשי.
יונג טען שבשלבים מסוימים בחיים האדם זקוק לחיבור עם משמעות עמוקה כדי להגיע לשלמות נפשית. מפורסם משפטו, שלפיו מטופלים רבים שפגש סבלו בעומק, מ”בעיה דתית” – במובן הרחב ביותר של המילה. היום היינו מכנים זאת- קושי רוחני.

הביהביוריזם: הרוח נעלמת לחלוטין
במחצית הראשונה של המאה ה-20 קבעו סקינר ועמיתיו: רק מה שניתן לצפות ולמדוד ראוי לחקירה. נערכו ניסויים התנהגותיים, וגם ההתערבות הטיפולית כוונה לשינוי הדרגתי של ההתנהגות. מושגים כמו הכוונה, מסרים, חוויה מיסטית ומשמעות – נחשבו מחוץ לתחום.

שנות ה-50- 60: האדם מחפש משמעות
תגובת הנגד הגיעה עם הפסיכולוגיה ההומניסטית. מאסלו ורוג׳רס הכריזו: האדם מחפש משמעות, צמיחה ואותנטיות. מאסלו חקר “חוויות שיא”- רגעים של התעלות ואחדות שמזכירים במובנים רבים חוויות רוחניות עמוקות.
ויקטור פרנקל, מתוך חוויית השואה, הוסיף תובנה חשובה: הרצון למשמעות הוא הכוח הבסיסי המניע את האדם. ולדידו, הרוחניות אינה אמונה דתית בהכרח – היא יכולת אנושית מולדת לחרוג מעצמי, לשאוף ליופי, לטוב, לאמת, לנשגב.

שנות ה- 60- 70: הגל הרביעי
בשנת 1969 ייסדו מאסלו ועמיתים את ה Journal of Transpersonal Psychology –  והרוחניות קיבלה מעמד אקדמי. לראשונה, הרוח לא נתפסה כתופעת לוואי איזוטרית – אלא כממד חוויה אנושי שמקבל הכרה ולגיטימציה.

ימינו אנו: צעדים מהוססים, פותחים חלון לרוח
מאז שנות ה-90 מתרחשת התקרבות. הגל השלישי של ה -CBT – עם גישות כמו ACT ומיינדפולנס -נותן מקום לנוכחות, למשמעות ולערכים. גישות הגל השלישי נשענות לא פעם גם על תורות המזרח.
זהו צעד משמעותי לעבר הרוח ביחס לעבר, אך חשוב לציין: גם כאן מדובר בעיקר בעידוד לנוכחות ולטיפוח מחוייבות לערכים וחיבור לתחושת משמעות – לא בחוויות של סינכרוניות, מסרים, הכוונה או ממד רוחני מעבר למוחש במציאות. ישנה תנועה ביחס לחוויית הרוח, אך עדיין מצומצמת.
במקביל, התפתח עולם הניו אייג׳ – שאימץ בהתלהבות את החיבור גוף-רוח, אך לעיתים קרובות ללא הבסיס העמוק של תורת הנפש. ומצד שני, הפסיכולוגיה המקצועית נוטה לפעמים לזלזל בממד הרוחני כולו. שני עולמות שמסתכלים זה על זה בחשדנות -ואין ביניהם גשר.

“רוח הנפש” מבקשת להיות הגשר הזה. לתת שוב מקום לממד הרוח שהודר מתהליכי הטיפול בנפש. להעניק חוויה כוללת ומעמיקה המתייחסת לגוף, לנפש ולרוח, ולקשר וההידהוד ביניהם.